הייתי ילדה מציירת. בראשית שנות העשרים שלי התגוררתי בכפר האמנים עין הוד. יצרתי, הצגתי, הייתי סקרנית לגלות עולמות נוספים, עליתי לירושלים, למדתי באוניברסיטה העברית וסללתי את דרכי בעולם יחסי הסיוע (יעוץ, טיפול, הנחיית קבוצות, אימון). פיתחתי מודל עבודה ייחודי המשלב התפתחות וצמיחה אישית בקבוצה, לימדתי והכשרתי מנחים בתחום. לפני מספר שנים, כמעט במקרה, הזדמנתי לקבוצה הנפלאה של "נשים מצלמות" ונכבשתי. מהרגע בו נגעתי במצלמה, דבר לא עניין אותי מלבד צילום והביטוי הצילומי.

​

יצאתי למסע, פגשתי מורים רבים, כל אחד סימן בי סימניו ואני אספתי - למידות, התנסויות, מבטים. התשוקה שלי מתמיד הלכה אל הסמוי מן העין, אל הנסתר שנוכח בחלקיותו, מזמין ומפתה אל מעבר לנראה. כַּמָּה זְמַן עוֹד נִשְׁאַר אֵינֶנָּה שְׁאֵלָּה אֶלָּא דֶלֶת כתב ישראל אלירז, משורר אלכימאי, שלא הרפה מהחיפוש אחר נקודות מפגש בין החומר לאל–חומר ואני בעקבותיו שוהה במרחבי ביניים חמקמקים, המשתנים תדיר, נוכחים ובו בעת נעדרים – שם מתעוררת הכמיהה שלי ליצור. משני צדי העדשה נפגשים עולם פנימי עם עולם חיצוני, נפתח מרחב חדש, ועולה ביתר שאת סוגיית הזמן וליתר דיוק, הזמניות. לצלם עבורי זה לחיות בערנות, בסקרנות, לגלות עולמות, להיות שותפה בחיים של אחרים, להרחיב את המבט, להיות בתנועה ובו בעת בשקט, פשוט להיות! בימים אלה אני יוצרת, מציגה, מלמדת ומשלבת צילום בתהליכי צמיחה והתפתחות במסגרת קבוצתית.